חייה של לובה רם:

תעודת הזהות של לובה רם:

שם: לובה רם

שם ילדות: דבורצקי

גיל: 83

אם: מקלריץ', טייבר

ילדים: שני ילדים נולדו בארץ, יחיעם ונאווה

נכדים: ארבעה נכדים, נולדו בארץ, טל, תמי, נטע, יונתן

סבא וסבתא: מאיר וגוטה

הדוד ואשתו: שמואל ואסתר- רחל

אחים ואחיות: אשר (אוסקה), חיים ליבלה (לוקה), שמלצילה

 

                                                                                                

     חיים ליבלה ז"ל , אח מאומץ, נפל בשיירה ליחיעם במרץ 1948.                                 "אמי, יונה דבורצקי"                                     

                                                                                                      


"לפני השואה חייתי באושר גדול עם משפחתי..."

" נולדתי בשנת 1928 בפולין, חבל ארץ שכיום בלארוס, הייתי בגן ילדים שבהמשכו בית ספר יסודי תרבות על שם חיים נחמן ביאליק, למדתי בשפה עברית וגם למדתי פולנית. היו לי חיים רגילים ותרבותיים: תנועות נוער, חגים עבריים ושבת. "

 

בית הספר העברי "תרבות" שבו למדתי בילדותי

 

"חגגנו בבית הורי חגים עבריים והיה בית עברי מסורתי. בחופשים הגדולים היינו נוסעים לסבתי על סוס עם עגלה והיינו מטיילים בנהר איימן, הרבה ממשפחתן של חברותי היו שם ושיחקנו."

  

כאן נולדתי, זהו ביתי לאחר שיפוץ בבלארוס

 "המחוז היה בפולין עד 1939 ולאחר מכן הסובייטים פלשו לשם. בביתי גדלנו אני אחותי, הוריי, סבי, סבתי, הדוד ואשתו. אבי היה בעל עסק גדול למכונות חקלאיות וחומרי בניין. גרנו ברווחה גדולה עם עוזרים שעזרו בניקיון, כלכלה, גידול הילדים ועוד. ההורים היו פעילים בקהילה היהודית, סבי היה מראשי הסגנים בבית הכנסת, סבתא ואימא עסקו בפעילות בארגוני נשים (עזרה הדדית), זכו לרינת הצדק: כמובן פעילות ציונית. אבי גם עסק בהנהלת הבית ספר העברי באביה, היה בוגר ישיבה תיכונית של הרב היינס, בעיר לידה. אני ואחותי חיינו באושר עם חברות וחברים. היה באזור ההוא היה מסגד שקיים עד היום".

 


"בפינה הימנית, אחי המאומץ לוקה, בפינה השמאלית אני ואחותי, השלישי והרביעית מימין סבי וסבתי, הראשון והשנייה למעלה 
משמאל אמי ואבי"

לובה רם מספרת...

 "זה התחיל עם כניסת הסובייטים, כבר אז התחיל המשטר הקומוניסטי, הרגשתי פחד מאוד גדול, רציתי לברוח!                                                                                                           בוקר אחד התחילו לחוג מעל ראשינו למטוסים זרים שהתחילו להפציץ את העירה, אני ומשפחתי ברחנו לקצה העיירה ולכפרים לכמה ימים. כאשר חזרנו לעיירה ראינו את הצבא הסובייטי נסוג מזרחה כמעט ללא לחימה. הרגשתי פחד גדול מאוד ועדיין לא ידענו מה מחכה לנו!, הצטמצמנו בבתים כבר בחודש הראשון. בזמן זה לא היה לנו בית ספר והיה לנו הרבה יותר זמן להיפגש ולשחק. אז לא הבנו מה בדיוק קורה, הגברים היו חייבים לעבוד בכפיה מהבוקר עד הערב וכל יום חזרנו מאוחר בלילה. בשנת 1941 הגרמנים כבשו את חבל הארץ הזה. עם בוא הרוסים בשנת 1939, בספטמבר, בית הספר 'תרבות' הפך לבית ספר בלארוסי. היה אסור לדבר אידיש, הוחלפו המורים והמנהל, היה אסור ללמוד עברית, היה לנו מאוד עצוב עם זה, אבל זה לא היה בשליטתנו! אסור היה לנו לחוג חגים יהודיים ולדבר עברית בפרהסיה. נסגרו תנועות הנוער, הספרייה העשירה שלנו בעברית ננעלה, בית המסחר של המשפחה הולאם, אך כרגע עוד יכולנו לנסוע לאן שרצינו ולבקר את מי שרצינו. חוץ מהדברים הללו עוד הצלחנו לנהל חיים נורמאליים בדרך כלשהי.

 

 ניצולים מקהילת איבייה, 1945, כובע לבן.פתחו את הבורות ליד אבייה, 1945

    הנוצרים חיו כהרגלם...

"לא נפתח בית ספר לילדים היהודיים, למרות שהילדים הנוצרים חיו חיים רגילים, הלכו לבית ספר, לגנים, שיחקו בחוץ, הלכו לתנועות נוער. בחודשים הראשונים גרנו בביתנו אך בצפיפות רבה כי הביאו לנו יהודים מהפריפריה שהתגוררו איתנו. עדיין לא ידענו מה זה גטו ולא זזנו מביתנו".

 

אבי ניצל, למזלי...

"בהתחלה חוץ מזה שאנשים לא יכלו לפתוח את השקים שלהם בבית ספר לא היו הרבה שינויים. אבל מהר מאוד, בתשעה באב בחודש אוגוסט 1941, חודשיים אחרי שבאו הגרמנים, הייתה האקציה הראשונה. כלומר, לקחו את כל הגברים למגרש שהיה מאוד קרוב לביתנו, שם הייתה איזושהי סלקציה, שזה היה כמובן מוות. אבי שהיה בעל עסקים גדולים לפני זה, עבד אצל נפח והיה מאוד מלוכלך. כשהזמינו את כל היהודים למגרש בעל הנפחייה העסיק את אבא עוד קצת בתעשייה וככה אבא הגיע למגרש. הגרמנים אז ניצלו את האינטלגציה של העיר, וזה אומר מורים, מנהלי בתי ספר ובנקים. כל ראשי הקהילה נלקחו בגלל שכלם. אבי נשאר בחיים הודות לכך שהוא כביכול נחשב פועל שחור ולא מאנשי האינטלגציה של העיר. הגרמנים לקחו את הגברים לעבודה בכפייה והתשלום היה קצת לחם יבש ואולי עוד משהו, הייתה לנו עוד אפשרות להתקיים כי החלפנו אוכל תמורת חפצים עם הכפריים הלא יהודים".

 

הגירוש הראשוני...

"בשנת 1942 הייתה עוד אקציה. גירשו את כל תושבי העיירה למגרש גדול שהיה קרוב לביתנו והתחילה האקציה. אנשי המקום שהיו חברינו פעם, פתאום הפכו להיות אנשי הדת הגרמנית. הם הלכו מבית לבית עם כלבים ושוקרים וגירשו את האנשים, כולם: ילדים, תינוקות, נשים, גברים. שהינו שם כמה שעות, שמרו עלינו בהיקף ואז אמרו לנו לקחת דברים ליום אחד והחלו ללכת לרחוב ברמדין. זה היה שמאלה מביתנו, יצאנו כל משפחתנו, כשהגענו לצומת עמד שם מפקד האזור ועוזריו עם כלביו ומקלות ושוקרים. הייתה אז אפשרות ללכת ימינה, שמאלה או ישר, אף אחד לא ידע מה טוב ומה לא טוב והחלו לסלק אותנו ימינה או שמאלה עם המקל. סבא וסבתא- ישר, דודה אסתר-רחל  והבנים - שמאלה ואנחנו ימינה. באיזשהו אינסטינקט שעד היום אנחנו לא מבינים, אבי תפס את לוקה וסחב אותו איתו בניגוד לרצונה של אימא וכך ניצלנו וגם הוא.

 

 

 

כפו עליי דירה קטנה...

רק אנחנו מהמשפחה היינו בצד ימין. בסוף היום אמרו לנו לקום וללכת למקום מסוים שלא היה רחוק מביתנו. אמרו לנו ששם נגור מעכשיו, זה היה ה"גטו", הקיפו אותנו עם נשק ולא היה לאן לברוח. חילקו אותנו לפי הבתים שהיו ברובע הזה, היה מאוד צפוף. רק אלו שהיו בצד ימין הלכו ל"גטו" וכל השאר הבנו שלא נראה אותם עוד לעולם. קיבלנו ב"גטו" חדר מאחורי המטבח ואני הייתי ילדה שרגילה לבית יפה גדול ומלא רווחה. דירה קטנה עם מיטה או שתיים וזו הייתה הפינה שהוקדשה לנו לגור, בצפיפות מאוד גדולה. אבל האנשים הסתדרו ביחד כי כולם חוו אותו כאב! כולם דיברו אידיש. לבנות היו חיי חברה והיינו מלמדות אחת את השנייה לסרוג, לרקוד ועוד. הגברים יצאו לעבוד, גם אני הלכתי לעבוד, בבית מלאכה לחבלים. זו הייתה הרגשה קטנה של חופש לאחר ה"גטו", הייתי אז בת 14. חודש דצמבר בשנת 1942".

 

איך ניצלנו? בזכות הפרטיזנים!!!...

באביב 1942 בדצמבר הקיפו את כל הגטו וידענו שהם הולכים לעשות איזושהי אקציה.          אנחנו, משפחת דבורצקי, ברחנו מה"גטו" למקום די קרוב וישנו שם כל הלילה. למחרת בבוקר ראינו שלא עשו שום אקציה ואז חזרנו ל"גטו", זו הייתה הטעייה. אחר כך לקחו את כל היהודים מה"גטו" ל"גטו לידה", ב"גטו לידה" אבי עבד שם קשה מאוד, הוא היה איש מאוד חכם. אני ואחותי גם עבדנו קצת. אבי שמע שיש בגדוד פרטיזנים בסביבה אדם ששמו טוביה בלסקי שהיה חבר של אבי. יצרנו איתו קשר וכתבנו לו היכן אנחנו נמצאים והאם הוא מוכן לקבל אותנו למרות שלאבי אין נשק ויש לו אישה וילדים, למרבה המזל הוא הסכים!!! זהו האיש שהציל אותנו מהשואה!!

"גטו" לידה חוסל לאחר כמה חודשים ואף אחד לא נשאר בחיים, חוץ מאיתנו, בזכות בלסקי שהסכים לקבל אותנו למרות שאנחנו לא לוחמים. הפרטיזנים היו לוחמים שלחמו נגד הנאצים. לאחר כמה ימים הגענו ליער בשלג בחודש מרץ, זה היה קשה. הגענו לבלסקי ושם הכרנו את משפחת טרוצקי, גרנו שם בזיבלנקות, מתחת לאדמה. בלסקי אמר שמטרתו בחיים היא להציל יהודים מהשואה. היה הכל ביער ששהינו בו: היה בישול אוכל, יהדות, משחקים, שירי הולדת וניסינו לתרום כל מה שיכלנו. אמי התנדבה בבית חולים שהיה באזור והיא רקחה משקה שהציל הרבה אנשים ששתו אותו. עשו שם פעילות צבאית נגד הנאצים, לפעמים גם נשים השתתפו בפעולות האלה. אבי באותה תקופה לא היה איתנו, הוא היה בשליחות להביא חומרי נפץ ומאוד דאגנו לו. טוביה, מפקד הגדוד, אמר שצריך לנדוד למקום אחר ושכל אחד ייקח משהו קטן לאכול, עד היום אני לא אשכח את הבריחה הזאת מהיער. מאוד נחלשנו וכמה פעמים ישנתי תוך כדי הליכה, כל צמח שהיה אכלנו וזה היה נס שלא אכלנו דברים רעילים. כשאבי חזר לשם הוא ראה שאין אף אחד, אבל פרטיזנים הראו לו את הכיוון, כשהגיע הוא היה מאוד מדוכא. הייתה איתו כיכר לחם. אבי רצה לתת את הלחם לבלסקי, אך בלסקי לא הסכים הוא אמר שיתן לילדיו ואשתו, התפתח ביניהם ריב מי יקבל, לבסוף התחלקו.                                                                                       אני ומשפחתי ניצלנו!!!....  

בגדוד הפרטיזנים של בלסקי חיו כ- 1200 יהודים, ביניהם היו: גברים, לוחמים, נשים וילדים. כל העם הזה התמקם ביערות, הוקם שם מעין מחנה ענק... המגורים היו בזיבלנקות, כמו בונקרים תת קרקעיים. השתדלו מאוד לקיים גם חיים סבירים במצב ההזוי שהיינו בו. מטבח מרכזי, מאפיה, סנדלרייה, מסגריה, מתקני נשק וכדומה. אנחנו הילדים עזרנו פה ושם למדנו קצת עברית, אני עוד לפני זה ידעתי, למדנו גם שירי מורל. חגגנו אז קצת מהחיים היהודיים. באיזשהו שלב הקיפו אותנו ביער והחלו להפגיז. צריך להזכיר שבילרוס עזרה מאוד למאמץ המלחמתי נגד הגרמנים.

באביב 1944 הצבא הרוסי (סוביטי) שיחרר את בילרוס וכמובן אותנו. הגדוד שלנו התארגן ליציאה מהיער. המפקד טוביה רכב בראש על סוס לבן יפהפה ואחריו 1200 יהודים ששרדו רק הודות לתושייה של האיש הגדול החשוב הזה וכמובן יתר הלוחמים.

הגענו לאביה יחד עם עוד כמה יהודים ששרדו במלחמה. הבית הגדול שלנו לא נהרס מהפצצות אבל הורי לא רצו בשום אופן לחזור לשם. הכאב היה נוראי - אין סבים וסבתות, דודים, אחיינים, מורים, אין קהילה יהודית ובבתים שלנו גרים אנשים משתפי פעולה עם הנאצים.

חיים ליבלה, אחותי צילה ואני למדנו שנה אחת בבית ספר הרוסי המקומי, בכל בית הספר היינו 4-5 תלמידים יהודים בעיירה שפעם רוב תושביה היו יהודים.

בחודש מאי 1945 עוד לפני שנגמרה המלחמה, אבי החכם והנהדר החליט שאנחנו עוזבים את האדמה הארורה הזאת שספוגה בדם המשפחות שלנו ומנסים להגיע לארץ ישראל. הדרכים היו חסומות, נסענו ברכבות, באוטובוסים, בקרונות הובלה, דרך נהרות, בהרי האלפים ומה לא עשינו כדי להגיע לישראל. ואכן העפלנו ארצה ישראל ובחודש מאי 1946 הגענו למנוחה והנחלה.

התחתנתי עם צדוק ואחר כך נולדו לי ילדים, נכדים ונין...

מאת שלבי וסר..